וכך הזמן חלף לו, ולאט לאט כתבתי פה פחות ופחות. לא בגלל שלא שמחתי חלילה, אלא כי אני חושבת שסוג של הבנתי את הפואנטה של הדבר הזה.
במהלך הזמן אנחנו כל כך עסוקים במירוץ החיים שאין לנו באמת רגע לעצור ממש ולהעריך את הדברים הטובים שיש לנו.
בדיוק היום דיברתי על זה עם מישהי שבתקופות שאתה חולה, אתה נורא מסכן ועצוב, אבל כשאתה מבריא אתה שוכח לגמרי מזה שהיית בכלל חולה. וזה נכון, הרבה מאיתנו לא מעריכים את הבריאות שלנו ביומיום, או את המשפחה התומכת והחברים.
אני חושבת שבעצם מה שהפקתי פה מכל הדבר הזה זה קודם כל לחשוב דבר ראשון על מה עושה לי טוב. מה שלא, והוא לא חובה בחיים שלי, צריך לעוף.
ב100 ימים האלה עברתי המון דברים: הייתי חולה והתחלתי בתהליך של החלמה, הצבתי תערוכה שלפני 100 ימים לא הייתי כל כך בטוחה שבאמת תעמוד באופן עצמאי, התחלתי לעמוד על שלי מול אנשים שהיה לי קשה לעשות את זה איתם,נסעתי לניו יורק, ובכלליות, התחלתי לקחת את החיים באופן קצת אחר.
אני מרגישה גם שנהייתי יותר אמיצה(או במילים אחרות התחלתי לדגול בגישה של "מה שיהיה יהיה") ולמרות שלא תמיד הדברים הסתדרו כמו שרציתי, לפחות אני יודעת שניסיתי.
להכניס לתודעה את השמחה זה לא הדבר הכי מובן מאליו(לפחות לי זה לא היה כך) ולמרות היותי בנאדם אופטימי באופן יחסי, זה עדיין לא היה בעוצמות כאלה כמו עכשיו.
אני מסיימת את כתיבת הבלוג הזה בידיעה שעכשיו החיים שלי שונים, ושיש מסביבי מעטפת של אנשים מדהימים שאולי אני לא מודה להם כל יום ויום על היותם הם, אבל אני מקווה שלפחות אני מצליחה להעביר את התחושה הזאת.
בתקווה לעתיד בהיר תמיד, וגם עם תקופות של שפל, אני תמיד יודעת שאני יכולה להרים את עצמי!
במהלך הזמן אנחנו כל כך עסוקים במירוץ החיים שאין לנו באמת רגע לעצור ממש ולהעריך את הדברים הטובים שיש לנו.
בדיוק היום דיברתי על זה עם מישהי שבתקופות שאתה חולה, אתה נורא מסכן ועצוב, אבל כשאתה מבריא אתה שוכח לגמרי מזה שהיית בכלל חולה. וזה נכון, הרבה מאיתנו לא מעריכים את הבריאות שלנו ביומיום, או את המשפחה התומכת והחברים.
אני חושבת שבעצם מה שהפקתי פה מכל הדבר הזה זה קודם כל לחשוב דבר ראשון על מה עושה לי טוב. מה שלא, והוא לא חובה בחיים שלי, צריך לעוף.
ב100 ימים האלה עברתי המון דברים: הייתי חולה והתחלתי בתהליך של החלמה, הצבתי תערוכה שלפני 100 ימים לא הייתי כל כך בטוחה שבאמת תעמוד באופן עצמאי, התחלתי לעמוד על שלי מול אנשים שהיה לי קשה לעשות את זה איתם,נסעתי לניו יורק, ובכלליות, התחלתי לקחת את החיים באופן קצת אחר.
אני מרגישה גם שנהייתי יותר אמיצה(או במילים אחרות התחלתי לדגול בגישה של "מה שיהיה יהיה") ולמרות שלא תמיד הדברים הסתדרו כמו שרציתי, לפחות אני יודעת שניסיתי.
להכניס לתודעה את השמחה זה לא הדבר הכי מובן מאליו(לפחות לי זה לא היה כך) ולמרות היותי בנאדם אופטימי באופן יחסי, זה עדיין לא היה בעוצמות כאלה כמו עכשיו.
אני מסיימת את כתיבת הבלוג הזה בידיעה שעכשיו החיים שלי שונים, ושיש מסביבי מעטפת של אנשים מדהימים שאולי אני לא מודה להם כל יום ויום על היותם הם, אבל אני מקווה שלפחות אני מצליחה להעביר את התחושה הזאת.
בתקווה לעתיד בהיר תמיד, וגם עם תקופות של שפל, אני תמיד יודעת שאני יכולה להרים את עצמי!
No comments:
Post a Comment