פרוייקט שמחה: הסוף

וכך הזמן חלף לו, ולאט לאט כתבתי פה פחות ופחות. לא בגלל שלא שמחתי חלילה, אלא כי אני חושבת שסוג של הבנתי את הפואנטה של הדבר הזה.
במהלך הזמן אנחנו כל כך עסוקים במירוץ החיים שאין לנו באמת רגע לעצור ממש ולהעריך את הדברים הטובים שיש לנו.
בדיוק היום דיברתי על זה עם מישהי שבתקופות שאתה חולה, אתה נורא מסכן ועצוב, אבל כשאתה מבריא אתה שוכח לגמרי מזה שהיית בכלל חולה. וזה נכון, הרבה מאיתנו לא מעריכים את הבריאות שלנו ביומיום, או את המשפחה התומכת והחברים.
אני חושבת שבעצם מה שהפקתי פה מכל הדבר הזה זה קודם כל לחשוב דבר ראשון על מה עושה לי טוב. מה שלא, והוא לא חובה בחיים שלי, צריך לעוף.
ב100 ימים האלה עברתי המון דברים: הייתי חולה והתחלתי בתהליך של החלמה, הצבתי תערוכה שלפני 100 ימים לא  הייתי כל כך בטוחה שבאמת תעמוד באופן עצמאי, התחלתי לעמוד על שלי מול אנשים שהיה לי קשה לעשות את זה איתם,נסעתי לניו יורק, ובכלליות, התחלתי לקחת את החיים באופן קצת אחר.
אני מרגישה גם שנהייתי יותר אמיצה(או במילים אחרות התחלתי לדגול בגישה של "מה שיהיה יהיה") ולמרות שלא תמיד הדברים הסתדרו כמו שרציתי, לפחות אני יודעת שניסיתי.
להכניס לתודעה את השמחה זה לא הדבר הכי מובן מאליו(לפחות לי זה לא היה כך) ולמרות היותי בנאדם אופטימי באופן יחסי, זה עדיין לא היה בעוצמות כאלה כמו עכשיו.
אני מסיימת את כתיבת הבלוג הזה בידיעה שעכשיו החיים שלי שונים, ושיש מסביבי מעטפת של אנשים מדהימים שאולי אני לא מודה להם כל יום ויום על היותם הם, אבל אני מקווה שלפחות אני מצליחה להעביר את התחושה הזאת.
בתקווה לעתיד בהיר תמיד, וגם עם תקופות של שפל, אני תמיד יודעת שאני יכולה להרים את עצמי!

התערוכה ושיברה

אז שבוע שעבר סוף כל סוף, אחרי כל העניינים המעצבנים, כל ההתרגשות והלחץ חלפו להם כמעט כאילו לא היו.
היה לי קצת זמן ללכת לים ביום לפני הפתיחה שבוטלה( איכשהו קצת שמחתי מזה באותו זמן שנורא התבאסתי מזה) ולמרות הפחד שעוד רגע ייפול עלינו טיל, הצלחתי להירגע ופשוט להיות שם ברגע.

ביום חמישי, אמנם בוטלה הפתיחה אבל הגיעו מספר בני משפחה ורוב תלמידי השנה, והייתה אווירת סיום והתרגשות. כשיצאתי משם, פגשתי כמה חברים שלא ראיתי כבר בערך שנתיים, והיה ממש נחמד לבלות איתם :)
הלילה המשיך בבילוי עם שתי חברות טובות והתנדנדות על נדנדה! הכי כיף לחזור לילדות!
בכלל בשבוע האחרון ראיתי כל מיני אנשים שמזמן לא פגשתי, או שמעתי פתאום מאנשים שבאו לראות את התערוכה כשלא הייתי, וממש שמחתי לשמוע פידבקים!

בסה"כ אפשר לומר שהשבוע הזה היה שבוע די רגוע, שבו התחלתי קצת למחוק משימות מרשימת המטלות הארוכה שנוצרה לי בתקופה האחרונה. אני אוהבת לסמן וי או למחוק עם קו, מטלות שרשמתי לעצמי לבצע. נותן לי קצת תחושת הישגיות :)
ואמנם לפעמים גם המטרות שהצבתי לעצמי לא בדיוק מסתדרות, אבל אני מצליחה למצוא תחליפים הולמים שלגמרי מספקים אותי.

כמעט 6:6 אבל חד כמו סכין

פתאום שמתי לב למשהו. אני מצליחה לראות את הירח והוא עגול! כמעט לגמרי!
או בעצם, היי התחלתי סוף סוף לראות חד וברור!
לפתע הירח זורח אלי בעוצמה אדירה, מפתה אותי לקפוץ על חללית ולטוס אליו לביקור.
לצערי כנראה אאלץ קצת לחכות, אבל היי, תמיד נחמד גם להסתכל ולהוריד לרגע את המשקפיים ולראות שוב מטושטש קצת ,להעריך כל רגע מחדש את הדברים שיש בעולם היפה הזה.

שבוע הקמה

השבוע הזה היה שבוע מלא ברגשות, התלבטויות והתחבטויות.
זמן הקמת תערוכה הוא לא דבר קל, פיזית או מנטלית. אתה צריך לבחור מספר עבודות שלך שאתה מרגיש שמייצגות את מה שאתה רוצה להגיד, ובו זמנית אתה אוהב ומרגיש שמתחברות אחת עם השניה ועם החלל שבו נבחרת/בחרת להציג. אני יכולה להגיד עם זאת שכל תקופת ההקמה מלווה בהתרגשות עצומה ושמחה שהגענו אל סוף תהליך ארוך ומייגע.
אני לא מפרטת פה על כל יום ויום, כי בעצם הימים השבוע היו מלאים בבנייה מבוקר עד ערב(או שסתם לקראת הערב כבר הייתי כל כך גמורה שלא התחשק לי לזוז יותר),
אבל מספר דברים ששימחו אותי במיוחד השבוע הם ש: התחלתי לקבל תרופה חדשה שאמורה להתחיל להשפיע בקרוב ומה שנקרא, לפתוח דלת לעתיד בהיר עוד יותר :)
קיבלתי משקפיים חדשים אחרי 7 שנים!!
אה וכמובן איך אפשר בלי הביקורות..אבן שנגולה מעל ליבי!(מי שלא עמד במעמד כזה, לא יבין בחייו את הלחץ המתלווה). עכשיו צריך רק לחכות שיעבור הלחץ שייבנה לקראת הפתיחה ואני מסודרת עד לפחות סוף 100 הימים האלה!

שווה לנסות

היום למדתי שיעור חשוב בחיים.
תמיד כדאי לנסות, אפילו כשאנחנו פוחדים ובטוחים שנקבל סירוב, תמיד יש הפתעות בחיים,
והיי, מקסימום אמרו לי לא. לפחות אני יודעת שניסיתי.
ואם לא ניסיתי אז לא היה אפילו סיכוי שארוויח :)
אז היום ניסיתי, לקחתי צ'אנס על משהו שחשבתי שהוא חסר סיכוי, והתבדיתי די מהר
אין על החיים האלה!!

בנוסף, היום התחלתי סוף סוף להכין את החלל לתערוכה! אמנם העבודה הייתה די קשה ומתסכלת לשלבים, אבל אני יכולה לסיים את היום ולהגיד שאמנם יש עוד עבודה, אבל בטח סיימתי לפחות חצי ממנה :)

צחוק של toddler

בסופ"ש הזה התארחו אצלנו אחותי ומשפחתה.
מיום חמישי בערב עד מוצ"ש. עכשיו לפעמים זה יכול להיות קצת יותר מדי כל האנרגיה הזאת שמגיעה פתאום לבית,
כל הרעש וההמולה, הכלים, הלכלוך על הרצפה (מישהו ניער בקבוק של מיץ והופס כל הרצפה דביקית!) והבלאגן המתלווה,
אבל איכשהו כשאני מצליחה להצחיק את האחיינית בת השנה וחצי שלי, שמתחילה עכשיו לדבר בשפת גדולים משובשת, כל הדברים האלה נעלמים ונשאר רק הכיף של להיות דודה, שיכולה לדגדג ולהצחיק ולעשות פרצופים מצחיקים באמצע הארוחה ולהתחיל לצחוק מהצחוק של הילדה הבובה הזאת!
ואיכשהו כשהיא בעיצומו של שלב ה"לא" בחייה, היא עדיין מוכנה לתת לי לעשות לה קוקו, או להחזיק לי יד כשהולכים ברחוב, יושבת עלי ורוצה שאני אצלם אותה בסלפי עם הטלפון שלי :)
הייתי רוצה שהיא תישאר בשלב הזה, אבל אני יודעת שזה לא הולך ככה. דברים חמודים אחרים יגיעו בהמשך הדרך.

ואיזשהו שאפו קטן לעצמי, יצאתי להליכה של שעה ופשוט פיזזתי לי תוך כדי עם המוזיקה באוזניים! כיף גדול, במיוחד כשאני חושבת על לפני כמה חודשים כשבקושי הלכתי לתחנת האוטובוס :)

שמחות קטנות

אני מדלגת בכוונה על יום שני כי נראה לי לא ממש מתאים לכתוב מה שימח אותי כשאירועי היום האפילו על הכל..

ביום שלישי סיימתי לצייר ציור לאחותי
ובערב הלכתי לשחות למרות ניסיונות שכנוע נגד. אח"כ נסעתי לדירתה של מיתר והכנו יחד קאפקייקס מושחתים בטירוף!

יום רביעי היה יום רגוע , וכל יום רגוע הוא יום טוב!

יום חמישי, אמנם נשמע קצת חומרי, אבל אני שמחה כי הרווחתי כסף! אחרי תקופה ארוכה שלא יכולתי לעבוד ורק הוצאתי כסף, משמח אותי להרגיש שוב טיפה של עצמאות ויכולת לעבוד. בערב יצאנו כל המשפחה לאלדד וזהו לחגוג את סוף הלימודים של אחינו הקטן, ואת היומולדת העברי של אחותנו נעמה. אין ספק שאנחנו אחלה משפחה :) (אפילו המלצר טרח לציין זאת)  בערב כולם(כמעט) נשארו לישון בבית וראינו יחד סרט. היה כיף סתם לשבת ככה ולהסתלבט ככה כשבד"כ יוצא לנו לשבת יחד רק הארוחות שבת :)
והיום, יום שישי עשינו ארוחת בוקר גדולה ועוד מעט נעמה ואני נצא לשוק לשתות בירה לפני שבת! כיףףף